יום שלישי, 8 ביולי 2014

אל המעיין

שביל ישראל.
1, 2, 3.. 4 זהו, אין יותר אבנים קטנות בתוך הגרביים.
כבר שעה שאני מתאפק לא לעצור. איפה המעיין הזה? אני כבר שעות מחכה שיגיעו מים עד נפש.
שולף את בקבוק המים בטעמים שלי ושותה!  מים בטעם פלסטיק, האהוב עלי.
מסתכל על המשך השביל, כבר מזהה את עצי הצפצפה, סירה קוצנית וקדה שעירה, שבלולים מכסים ענפים לאורך הדרך ואת הקרקע מכסות שקיות תפוצ'יפס שמנת בצל. רוח גבית נעימה מלטפת את כובע שלוש הפינות שלי ואני נהנה מהשקט, מתפעל, ברגעים כאלה צריך לצלם.
מזל שאין לי מצלמה.
לוקח נשימה עמוקה לתוך הריאות ונושף.  נשימה עמוקה לתוך הריאות ונושף. נשימה עמווק אחח! מה זה?! משהו עקץ אותי! אני לא מאמין! מסתכל מתחתיי ואני רואה את הדבר הכי רגיל שיכולתי לראות - יתוש. הורג אותו וממשיך בנשימות.
טוב, עכשיו אפשר לה_שיך ללכת.
*מכחכך בגרון* סליחה, לה_שיך ללכת. היי _ה זה?! ל_ה אני לא _צליח להגיד את האות _?! אוי ואבוי.
איזה בלאגן, _ה אני עושה עכשיו? טוב, זה קורה לפע_י_. שיט! אפילו _ סופית אין לי.
אני פשוט אלך בתקווה שזה יחלוף.
אה, הנה ה_עיין!

מעיין: אהלן!
אני: היי, אתה _דבר!
מעיין: סליחה, מה? לא הבנתי אותך כל כך
אני: זה כי אני לא _צליח להגיד  _
מעיין: מה אתה לא צליח?!
אני: אני לא _צליח להגיד _
מעיין: אתה צוחק עלי?
אני: נוו! ל_ה אני בכלל _נסה להסביר לך?! אתה _עיין!!!
מעיין: אני לא מבין אותך. מה אתה מתעצבן? טוב, אין לי כוח לעבוד היום, אין משאלות ואין כלום.
בא-גדי בא-גדי בו לפה! הולכים!
אני: ..........
קופץ ל_עיין.

וואי איזה כיף. איזה מים נעימים! ממממ..
ושכבר חשבתי שזה לא יבוא - הגיעו מים עד נפש. קצת מנוחה.






אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה